הצטרפו לפייסבוק ותהנו מאירועים שוטפים עד אליכם

מאמר - הודה מרי ז

כותב הבלוג : 

תחום עיסוק:

טלפון:

דוא"ל:



הודה מרי ז

תאריך:06/12/2012

 

הדודה מרי במטולה

 

סרטון שמספר על תולדות המשפחה.

http://www.youtube.com/watch?v=g0ERrBSF6T8

 

ראיון עם "הדודה מרי"  זמן קצר לפני לכתה מעימנו

מעריב

תמיד אמרתי שלחיילינו אין מה לעשות בלבנון

 

ב-1986 הפכה מרי פיינר לאמא של חיילי מלחמת לבנון הראשונה. עד הנסיעה מלבנון, 14 שנים אחר כך, היא הפעילה בהתנדבות את המזנון "דודה מרי" שהפך למפעל חייה ולאחד המותגים המזוהים ביותר עם הגדר הטובה

 

אלפי לוחמים זכו ליחסה החם של פיינר, ולא שוכחים לה את ספלי הקפה על חשבון הבית, רגע לפני האש. מדי בוקר חילקה פיינר לחיילים חבילות שנשלחו אליה מבתיהם, שימשה אוזן קשבת לצרותיהם ולעתים אף שכנעה מפקדים לבטל עונשים לפקודיהם, ביקרה חיילים פצועים בבתי החולים ואף נעתרה לבקשתן של משפחות שכולות לעלות עמן ללבנון, למקום שבו נפלו יקיריהם

 

12 שנים עברו מאז הנסיגה מלבנון אך את המשכת את חייך בסמוך לה. איך התמודדת עם השינוי?

כל הזמן אמרתי שלחיילים שלנו אין מה לעשות בלבנון, שיצאו משם. שהם צריכים לחיות במקום טוב יותר, ושיש לנו מספיק הרוגים. נקרע לי הלב כשחייל הגיע אליי למזנון וחיבק אותי לפני שהוא נכנס ללבנון, בירכתי אותו לשלום ושעה אחר כך הוא נהרג. לא מעט פעמים קרה לי שלמחרת ראיתי פתאום תמונה שלו בעיתון. בבוקר שגיליתי שאין אפילו חייל אחד בלבנון התרגשתי מאוד, אבל האמת, בא לי לבכות כשאני רואה את הגדר היום

 

למה בכלל הקמת את המזנון ?

כשהייתי בת שמונה עליתי עם משפחתי ממרוקו והתיישבנו בקריית שמונה. הייתי ילדת קטיושות. את כל תקופת הילדות והנעורים שלי העברתי במקלטים בצל הקטיושות, היינו לפעמים הולכים לישון עם נעליים כדי לרדת כמה שיותר מהר למקלט במקרה של התקפה על העיר. כשהתחילה מלחמת לבנון הראשונה גרתי כאן במטולה וכל הזמן ראיתי מחצר הבית שלי את מוצב נרקיס שהיו בו חיילים בודדים. בעלי הציע לי להפעיל מזנון במעבר הגבול בגדר הטובה, ומאז הכל היסטוריה. לפני כן הייתי סייעת לגננת, ובדיעבד הפכתי גם למעין גננת של החיילים.

 

 

איך השפיעה עלייך הפרידה ממנו?

אני חושבת שהמחלה הקשה שלי נגרמה בגלל הפרידה הקשה שלי מהמזנון. בבוקר בהיר אחד קמתי ופתאום מצאתי במזנון מלא עיתונאים וצלמים מכל רשתות התקשורת בארץ ובעולם, אבל לא היה שם אפילו חייל אחד. אף אחד לא חיכה לי, אף אחד לא קרא לי, שום חייל לא ציפה שאביא לו את החבילות מהבית. במהלך המלחמה החיילים עשו לי מחווה מדהימה והפתיעו אותי בתוכנית של אברי גלעד'קטן עלינו

 

אני הבאתי להם את החבילות עם הסוסיתא הישנה שלי שבקושי נסעה, והם כתבו

מכתב לאברי גלעד שבו הם ביקשו להחליף לי את הסוסיתא הישנה באוטו חדש. זאת הייתה הפתעה מדהימה ומרגשת עד דמעות כשהם הסתתרו מאחורי הקלעים עד שאברי גלעד קרא להם.

 

זמן קצר אחרי שסגרתי את המזנון נפטרתי מהמיצובישי האדומה והיפה, אבל בכל פעם שראיתי אותה נקרע לי הלב. בוקר אחרי בוקר הרגשתי שאין לי למה לקום. אחרי חצי שנה גיליתי גוש קטן בגוף שלי

 

אני כמובן לא אשכח גם איך לא הייתי מסוגלת לראות חיילים שעיכבו את הכניסה שלהם ללבנון ישנים בחוץ ליד הגדר. הייתי מביאה אותם אליי הביתה ומלינה אותם בחדרי האירוח שלנו. אני גם לא אשכח איך חמש משפחות שכולות של חללי גבעתי ביקשו ממני שאעלה איתן ללבנון. הסתבר לי בדיעבד שהבנים שלהם דיברו עליי הרבה והם רצו שאני אהיה איתן בשעתם הקשה, במקום שבו הבנים שלהם נפלו".

 

גיל: 57; מגורים: מטולה; מצב משפחתי: נשואה + 3 ילדים וסבתא לשניים; היום: מנהלת את עסק הצימרים המשפחתי "ספא בבוסתן"

 

 

4.12.2012  הדודה מרי היקרה נכנעה לסרטן ועזבה אותנו לעולם שכולו טוב.

יהי זכרה ברוך

חזרה לבלוגים